שחקני השחמט של היום אינם סומכים עוד באופן בלעדי על כשרונם הטאקטי והאסטרטגי על לוח השחמט. השחמטאי המקצועני שואף לדעת מהי התגובה המדויקת לכל מסע שיבצע היריב. מובן שהמשחק יכול להתפתח לאינספור צורות שונות ועל כן ניתן ללמוד את המסעים הנכונים לכל מצב ומצב רק לגבי המסעים הראשונים - עד כ-15 או 20 מסעים לכל היותר.

ככל שהשחקן מכיר פתיחות שונות, וריאנטים שונים על פתיחות אלו, הגנות שונות, גמביטים (הקרבות כלים יזומות) ותחבולות כך הוא יגיב באופן מדויק וחסר טעויות למסעי היריב, וכן יחסוך זמן רב ויקר שייתכן ויזדקק לו כשהעמדה במשחק תתפתח ותסתבך.

לשחקנים יש לרוב פתיחה מסוימת שבה הם נוקטים ובה הם מומחים לכל התפתחות. מאידך, היריב משתדל להכין עצמו וללמוד את ההגנה הדרושה ולהיות מוכן לכל הסתעפות, או לחלופין להפתיע את היריב בהגנה שונה מזו בה הוא נוקט בדרך כלל, ובכך לשבור את רצף המסעים שהיריב מכיר בעל פה ומבצע מכנית על פי ידע מראש.

הניסיון להפתיע יריב בוריאנט חדש כרוך בסיכון, משום שהמשחק מתפתח לכיוונים חדשים ובלתי מוכרים בשלב הקריטי ביותר שלו, שהוא שלב הפתיחה, אך טמון בו גם סיכוי להכשלת היריב באי דיוקים.

המקור העיקרי לידע וללימוד תורת הפתיחות הינו חיבור רב כרכים עבי-כרס בשם "האנציקלופדיה היגוסלאבית". באנציקלופדיה זו כותבים מיטב רבי האמנים את ניתוחיהם, שחלקם שוחקו בפועל וחלקם תאורטים. מצויים שם אלפי וריאנטים לפתיחות השונות, והמסעים הנכונים בכל סיטואציה לדעתו של הכותב.

בנוסף יש ספרות ענפה מאוד העוסקת בפתיחות שחמט.